החיים שלנו הם סביב רדיפת סיפוקים והנאות, זה משהו שמשותף לכולנו, בזה אנחנו דומים, אנחנו רודפים הנאה בכל דרך. הדרכים להשגת ההנאה שונות: מישהו מוצא הנאה בסטייק טעים, והשני מסוגל להמתין במשך שנים שקבוצתו האהובה תזכה בגמר כדי לזכות לרגעי אושר מועטים. יש מי שימלא טופס לוטו ויקווה לזכיה גדולה – במקום זה מצא את אושרו, ונשים רבות יתלו את אושרן בחמישה קילוגרמים שיפחיתו ממשקלן. על אף השוני בינינו, ישנו דמיון המשותף לכולנו שהוא הרצון העקבי למלא את החסר לנו.
אם נתעמק בנושא תתגלה לעינינו בעיה במילוי הסחר, שהיא: מכל מה שהשגנו, מכל אותם הרצונות שמילאנו נשאר רק הזיכרון ולא מעבר לכך. מרגע שהשגנו את מטרתנו וחשנו את המילוי הרגעי, את האושר והשמחה, מיד הרגשת המילוי נעלמת וחיסרון נוסף מתגלה ודורש שנמלא אותו כך מיד אנחנו יוצאים למרדף למלאותו.
כולנו זוכרים את היום שבו חלמנו להיות ביום הראשון בכיתה א'.ילדי גן חובה תופסים את כיתה א' כשאיפה הגדולה ביותר, סימן לכך שגדלנו, היכן שרק הילדים הבוגרים נמצאים, שם נותנים שיעורים, וכולם ידעו שאנחנו גדולים.
בהגיענו לכיתה א' הכרנו את הגדולים מאיתנו בכיתות הגבוהות ושאפנו להיות כמותם, במיוחד שאפנו להיות כמו ילדי כיתה ו' במסיבת הסיום. כיתה ' כבר לא היתה מושכת כשהיתה. בהגיענו לחטיבת הביניים שאפנו להיות בתיכון ולאחר מכן לסיים את התיכון ולהתגייס, וחיילים נראו לנו כמה שאנחנו צריכים להשיג כדי לממש אושרנו. בשירות הצבאי חלמנו על השחרור ועל הטיול שלאחר הצבא, הזכרונות הנעימים של הטיול נגוזו ברגע והתחלפו בחיפוש אחרי אוניברסיטה ומקצוע אותו יש לרכוש ואחרי כן נישואין, הקמת תא משפחתי והלאה... בכל נקודה בה אנחנו נמצאים נדמה לנו כי בשלב הבא יהיה טוב יותר.
בצבא חלמנו על הטיול שאחרי הצבא וכשחזרנו עם זכרונות מתוקים שהנדפו בן רגע בחיוש אחר אוניברסיטה מתאימה לרכית מקצוע, אח"כ מפשחה ילדים וכך הלאה... תמיד היה נאה לנו שבשלב הבא יהיה לנו טוב יותר. האם באמת זה נכון, האם אנחנו באמת מאושרים יותר בכך? עכשיו? או ששוב אחרי שנשיג משהו נוסף שחסר לנו? כל החיים אנחנו רודפים אחרי חלום אותו אנחנו מצליחים לאחוז מספר שניות ומיד לאחר מכן החלום שהושג נעלם ומותיר אותנו עם ריקנות גדולה יותר אותה אנו מיד נוהרים למלא.
אפשרי לצאת מהלופ הזה?
קראו עוד באתר קבלה לעם ובדף הפייסבוק של קבלה לעם.
הבלוג האישי של הרב ד"ר מיכאל לייטמן
